לפעמים כשקשה לי או לא מסתדר אני מטפסת למקום גבוה כמו ההר שליד הבית שלי. ההליכה הרגלית מאפשרת למחשבות ולדאגות להתרוצץ ואחר כך לנוח וכשאני מגיעה למעלה אני כבר במצב הרבה יותר רגוע. ואז אני יכולה להביט מסביב על 360 מעלות של נוף מכינרת עד ים, לשבת מתחת לעץ הבודד שם ולהשקיף על הבית שלי מלמעלה. שם למטה בבית הקטן הזה מתנהלים להם חיי. חלק קטנטן מההתנהלות של העולם כולו וחייהם של השוכנים בו. מלמעלה החששות, הפחדים והדאגות נראים ממש קטנים, כמעט בלתי נראים, אולי ככה רואה אותנו אלוהים. מלמעלה מקבלים פרופורציה ואפשר לראות הכל הרבה יותר ברור. אחר כך כשאני יורדת משם והבית גדל לאט לאט ככל שמתקרבים, אני רואה שכל מה שהפחיד אותי היה הפחד עצמו. תהיו אמיצים חברים שלי, הכל קטן עליכם.
