פעם עשיתי סדנת ויפסנה. עשרה ימים יושבים במדיטציה 8 שעות כל יום בלי לדבר או להסתכל על אף אחד אחר. המדיטציה היא בישיבה עם עיניים עצומות שעה ברצף בכל פעם ואסור לזוז בכלל. גם לא לגרד את האף, גם לא להזיז את האצבעות, גם אם מתישב לך זבוב על קצה האף. אסור לזוז. כמובן שהגוף כולו כואב קשה מאוד לשכוח מהכל ולהתרכז. ואז כשכבר נהיה בלתי נסבל ממש הייתי מציצה לרגע על האחרים שישבו בחדר איתי. כולם יושבים כמו בודהות, לא זזים, לא נאנחים ובטוח שלא סובלים כמוני. רק אצלי זה לא הולך, רק לי הכל כואב, רק אני לא אצליח להגיע להארה ואשאר בתנוחה הזאת לנצח נצחים. אוף שיגמר כבר! אצל כולם זה נראה קלי קלות. איזה כייף להם. איך הם עושים את זה כל כך טוב? אני חייבת לגלות מה השיטה שלהם. כשסוף סוף נוכל לדבר אז אשאל אותם! ואז נגמרה הסדנה וכולם החלו לדבר ולהחליף חוויות וגיליתי להפתעתי ש- כולם הציצו וחשבו בדיוק את מה שאני חשבתי. כולם חשבו שהאחרים לא סובלים בכלל ורק להם קשה. כולם עברו את אותו התהליך. וכולם כבר חיכו לשמוע מה הסוד שלי. ואיך אני הצלחתי לשבת ככה כמו בודהה כל השעות האלה ולא כאב לי בכלל.
