קטגוריה: השראה לחיים

אנשים חושבים שרק יחידי סגולה יוגיים ומאסטרים למינהם יזכו בה. ואני חושבת שהארה זה רגע מכונן בחיים. מישהו אמר משפט, קראתם משהו, עברתם חוויה מסויימת ולפתע כמו האירו עם פנס רב עוצמה על פינה חשוכה בנשמתכם, בתודעתכם, בהוויתכם. כמו שיוצאים מהבית בחושך בפיג'מה רק לשניה ובונים על זה שאף אחד לא רואה ואז מישהו מדליק את כל האורות ברחוב ואתם נחשפים באור גדול עם הפיג'מה המהוהה על כל קמטיה וכתמיה. ככה אותו הפנס מאיר ואחריו כבר שום דבר לא יכול להיות אותו דבר. אתם נקראים לשנות ואור גדול מאיר על כל מה שקיוויתם להסתיר בעיקר מעצמכם. לא משנה מה תעשו אותה פינה לא תהיה יותר אותו הדבר. היא תיוותר מוארת לעד.

סטטיסטיקה היא הנתונים בהם אנו משתמשים כדי להסביר לעצמנו למה המצב שלנו כרגע הוא בסדר גמור ולהרגיע את עצמנו שאנחנו ממש כמו כולם ולעיתים אפילו טובים יותר מכולם. למשל אם אחוז האבטלה גבוה ולנו יש עבודה או שהשכר הממוצע במשק הוא x ואנחנו מרוויחים יותר וכ"ו ככה גם לגבי בריאות, הורות, ספורט וכל דבר שקורה בחיינו. אבל האם באמת אנו רוצים להיכנס לסטטיסטיקה? להיות נתון מתוך הכלל? למה שלא נשאף להיות היוצאים מהכלל? אלו שמצליחים למרות- למרות המשבר הכלכלי, למרות האחוז הנמוך של המחלימים מהמחלה הזו, למרות האחוז הנמוך של בוגרי האוניברסיטה בעיר הזו, למרות הגיל, למרות נתוני הפתיחה, למרות המשפחה ממנה הגענו? למה שלא נשאף לנצח את הסטטיסטיקה ולהוכיח לעצמנו שאולי אצל כולם זה ככה אבל אצלנו זה שונה. ונגשים את כל חלומותנו למרות הנתונים, למרות הגרפים ולמרות שכולם חושבים שזה בלתי אפשרי.

אומרים שכדאי לשחות נגד הזרם, הרי רק דגים מתים שוחים עם הזרם, מנסים לשכנע. אבל בצלילה אם שוחים נגד הזרם 1. מתעייפים מאוד 2. גומרים מהר מאוד את כל האוויר 3. עסוקים כל הזמן בצד הטכני של צלילה ולא נהנים מהנוף. מצלילת הסחף המהממת היום למדתי, ש- דגים לא באמת שוחים נגד הזרם הם פשוט עומדים במקום ונהנים מהזרם שמבדר להם את הזימים. כשנותנים לזרם לסחוף אותך ומשתמשים בכוחו אפשר לראות מראות מדהימים ולחוות חוויות נהדרות כמעט מבלי להתאמץ. הזרם הוא לא אויב, צריך לדעת להשתמש בו לטובתך כדי שיוכל לקחת אותך בדיוק לאן שאתה רוצה להגיע.

הם לא יודעים זאת כי הם נותרו אי שם במים, חיים את חייהם ולא מודעים לכך שהחומר שהם מפרישים גורם לעורי צריבות בלתי נסבלות וכואבות מאוד. הם לא התכוונו להכאיב, הם בסך הכל היו מי שהם, אלמוגים שהטבע נתן להם חומר ארסי כדי להגן על עצמם מפני אוייבים. הם אפילו לא רואים בי אוייבת והחומר מופרש אל המים תמיד, בלי הבחנה אם פניי למלחמה או לשלום. כך גם אנשים, אמרו לנו מילה, הסתכלו עלינו במבט כלשהו שלא מצא חן בעיננו, לעיתים נדמה לנו כי פגעו בנו בכוונה, כי עשו זאת מתוך רוע וזדון. אבל האמת היא שאנשים חיים את חייהם. מעטות הפעמים בהן הם חושבים להרע למישהו. לפעמים פשוט היה להם יום רע או קשה ואז הם לא מחייכים אלינו כמו שהיינו רוצים, לא מסבירים לנו פנים כפי שציפינו, לא אומרים לנו את המילים שכה נזקקנו לשמוע. לפני שאתם נפגעים, לפני שאתם מחרימים לעולמים מישהו, זכרו את האלמוגים. הארס בתוכם נובע מעצם מהותם וקיומם ואנחנו רק אפיזודה חולפת בחייהם. האנשים מסביבכם כמה שזה עצוב וקשה לקלוט, לא מתעסקים בכם כל הזמן, הם עסוקים בטרדת יומם. במקרה נכנסתם להם למסלול, פגשתם בהם לעיתים ביום לא כל כך מוצלח. כך זה גם אצלכם לפעמים. על כן נטו להם קצת חסד, גם אם הכאיבו לכם מאוד, הרי דרככם עוד תפגשנה בעתיד. וגם אני הרי אמשיך לצלול, למרות האלמוגים, למרות הארס, אבל אולי בצלילה הבאה אהיה חכמה יותר ואמצא עוד דרכים להגן על רגישות עורי כמו צווארון וכפפות.

פעם עשיתי סדנת ויפסנה. עשרה ימים יושבים במדיטציה 8 שעות כל יום בלי לדבר או להסתכל על אף אחד אחר. המדיטציה היא בישיבה עם עיניים עצומות שעה ברצף בכל פעם ואסור לזוז בכלל. גם לא לגרד את האף, גם לא להזיז את האצבעות, גם אם מתישב לך זבוב על קצה האף. אסור לזוז. כמובן שהגוף כולו כואב קשה מאוד לשכוח מהכל ולהתרכז. ואז כשכבר נהיה בלתי נסבל ממש הייתי מציצה לרגע על האחרים שישבו בחדר איתי. כולם יושבים כמו בודהות, לא זזים, לא נאנחים ובטוח שלא סובלים כמוני. רק אצלי זה לא הולך, רק לי הכל כואב, רק אני לא אצליח להגיע להארה ואשאר בתנוחה הזאת לנצח נצחים. אוף שיגמר כבר! אצל כולם זה נראה קלי קלות. איזה כייף להם. איך הם עושים את זה כל כך טוב? אני חייבת לגלות מה השיטה שלהם. כשסוף סוף נוכל לדבר אז אשאל אותם! ואז נגמרה הסדנה וכולם החלו לדבר ולהחליף חוויות וגיליתי להפתעתי ש- כולם הציצו וחשבו בדיוק את מה שאני חשבתי. כולם חשבו שהאחרים לא סובלים בכלל ורק להם קשה. כולם עברו את אותו התהליך. וכולם כבר חיכו לשמוע מה הסוד שלי. ואיך אני הצלחתי לשבת ככה כמו בודהה כל השעות האלה ולא כאב לי בכלל.

פעם היה לכן סקס מדהים. אתן זוכרות היטב את כל הפרטים. באיזה שעה בדיוק זה היה, באיזה מקום ועם מי. אתן יכולות לשחזר הכל בקלות. ואתן גם אוהבות להיזכר בזה מדי פעם. הבחור שאיתו הייתן ידע בדיוק מה לעשות ומתי ואת כל הדברים שאתן הכי אוהבות. הוא היה פשוט מדהים וזאת היתה חוויה בלתי נשכחת. אותו בחור זכה לכינוי הנכסף "הכי טוב שהיה לי" ולשם התיעוד צילמתן היטב את הרגע והכנסתן אותו לקופסא בזיכרון תחת השם הקליט: הגדרה למה זה סקס מדהים. מאז אין לכן שום בעיות, עם כל גבר שאיתו הייתן אתן מיד שולפות את התמונה ההיא ועורכות השוואה. זה היה נחמד, אבל זה לא היה בדיוק כמו אז, אז הוא גם אמר לי את המילים האלה ונגע בי גם שם, ואז שתינו שמפניה ואז היה גם ג'קוזי. וכך כל חוויה הופכת למסכת של השוואות לאותה חוויה יחודית וחד פעמית אותה אתן מכנות "סקס מדהים". וככל שעובר הזמן התמונה מתעצמת בצבעיה וגווניה ואתן מוסיפות לה הילה ופאר וגם שלל זכרונות נוספים שהתרחשו מחוץ למסגרת התמונה ושאותם לא הצלחתן לתעד אבל בטוח שהם קרו. וכך אתן מפספסות את כל הרגעים היחידים והמיוחדים מאז ועד היום והכל הוא בהשוואה ואף פעם לא דומה בדיוק. ואף אחד הוא לא מספיק טוב ואף אחד לא יכול לזכות יותר בתואר "הכי טוב שהיה לי". וככה חיים שלמים. ולא רק לגבי סקס. מסתבר שיש לכן גם קופסא עם תמונה של הבית המושלם, החופשה המושלמת, העבודה המושלמת, הילדים המושלמים, בן הזוג המושלם, הגוף המושלם ושום דבר שקורה ביום יום לא מתאים לתמונה ההיא שצלמתן וכך תמשיכו לחיות בתסכול, במרמור ובחוסר שביעות רצון עד שתחליטו יום אחד לעשות נקיון יסודי ולהשליך את כל הקופסאות עם התמונות ולחוות את הרגע כפי שהוא, מדי רגע ברגעו, בלי תעוד ובלי השוואות. פשוט כי זה מה שיש הרגע.

~הפוסט פונה לנשים וגברים כאחד~

התעודות על הקיר מספרות על דברים שהגשמנו, מוכיחות שאפשר להגשים חלומות. תעודות של קורסים שלמדנו, הכשרות שעברנו, השכלה שרכשנו כדי להיות אנשים טובים יותר, כדי להצליח בחיים וגם כדי לעזור לאחרים. השאיפות שלנו מספרות על התעודות שעוד לא קבלנו ואולי אף פעם גם לא נקבל כי אין גוף שיעניק לנו אותן. להיות הורים טובים יותר, להיות מאושרים, לעשות משהו משמעותי שיעשה שינוי אמיתי בעולם, להיות נאהבים, להגיע לשפע כלכלי, לאהוב את עצמנו, להיות שלמים עם מי שאנחנו, להיות בריאים, לשמור על קשר עם המשפחה והחברים, לטפח את העולם הרוחני שלנו. את התעודות האלה רק אנחנו יכולים להעניק לעצמנו. מדי יום לספר לעצמנו כמה הצלחנו וכמה שאנו מתקרבים בכל יום להגשמת השאיפות שלנו. וכמה שאנחנו נהדרים באופן כללי ובדיוק כמו שאנחנו ממש ברגע זה מעולה. תהיו טובים אל עצמכם חברים שלי, אתם נפלאים

מחמאות מהלב הן כמו סוכריות לאזניים ודבש לנשמה. תסתכלו על מי שעומדת מולכם, איזה מילה טובה אתם יכולים להגיד לה? מה מיוחד ומקסים בה? וזה שנמצא לידכם מה יש בו שהוא ייחודי שאין כמוהו בכל העולם? מה אתם מעריכים אצל בני שיחכם? אילו תכונות מהממות יש בהם שהופכות אותם למי שהם? עשו מאמץ קטן ואמרו להם. מחמאה אחת קטנה יכולה להפוך יום שלם לקסום. יש בידכם שרביט קסמים, השתמשו במילים שלכם כדי ללטף נשמות של אחרים ולטפח אותן ולא ככלי נשק כדי להרוס אותם. למילים שלכם יש כוח לתת כנפיים לאנשים בחייכם. אל תהיו קמצנים. תסתכלו. בטוח יש משהו נחמד שאתם יכולים לומר להם, ממש עכשיו. נו, למה אתם מחכים?

לפעמים מתחשק לי להיות הנס של מישהו. לעשות משהו טוב באמת בשביל מישהו אחר. גם אם אני לא מכירה אותו בכלל. אז אני יוצאת מגדרי, עושה מעל ומעבר, פועלת בלארג'יות יוצאת דופן וכשהוא לא מאמין שזה קורה לו, גם מוסיפה עוד משהו נוסף שממש לא הייתי צריכה לעשות. סתם ככה, כי אני רוצה, בלי לחשוב על רווח והפסד, בלי לחשוב על מה יצא לי מזה, או האם הוא יעריך זאת, בלי לצפות לתמורה כלשהי. מתוך בחירה. ואני יודעת שאותו אדם ודאי יחזור הביתה ויאמר לעצמו "היום קרה לי נס" וגם אם לא יאמר, אני יודעת שלפחות אצל אדם אחד בעולם חיזקתי את האמונה הבסיסית בטוב שבאדם. ולפעמים זה שווה יותר מאלף מונים

מה יזכרו מאיתנו? מה אנחנו משאירים אחרינו? מה יאמרו עלינו אחרי מותנו? יש רגעים בחיים שגורמים לנו לעצור ולחשוב על המורשת שאנו מותירים אחרינו. איזה מן אנשים היינו, ועודנו. מה מכל המילים שאמרנו נחרתו בליבם של אחרים. איך השפענו על כדור הארץ בו אנו חיים, על המדינה שלנו, על הישוב שלנו, על השכנים שלנו, על הילדים שלנו. האם בעצם זה שחיינו כאן עשינו טוב למישהו אחר? זה לא חייב להיות פרס נובל לשלום, לפעמים אפילו חיוך אחד קטן יכול להפוך את היום של מישהו אחר לחיובי. מילה טובה, מעשה של חסד או חמלה, משהו בשביל מישהו אחר. גם אם לעולם לא אהיה מפורסמת או מאוד מאוד מצליחה, אני אוספת לי רגעי חסד קטנים ורבים בחיי ומשתדלת להיות משמעותית עבור מישהו אחד ביום לפחות. כל יום. ככה אני מתכוונת לשנות את העולם רגע אחרי רגע. עד יום מותי. אוהבת אתכם <3